איך זה שפושעים נאצים פשוט נעלמו?

זה לא סיפור על בריחה. בשנת 1949, אחד האנשים המבוקשים בעולם לא הסתתר במרתף חשוך ולא חי על סף רעב.

יוזף מנגלה, הרופא מאושוויץ שכונה "מלאך המוות", עלה על אונייה, הגיע לארגנטינה והתחיל חיים חדשים.

מתוך אנדרטת הנשים ברוזן שטראסה, ברלין

בין רחוב שקט לזיכרון שלא נעלם

אבני נגף בברלין

יש רגעים בברלין שבהם ההיסטוריה לא נמצאת במוזיאון, אלא מתחת לרגליים שלך.

אתה הולך ברחוב רגיל לגמרי, ואז אתה רואה אבן קטנה על המדרכה: אבן נגף (Stolperstein)

שם. תאריך. גורל. מישהו גורש מכאן. מישהו לא חזר.

וברגעים האלה עולה שאלה לא נוחה: איך זה שחלק מהאחראים לפשעים האלה נעלמו וחיו חיים שלמים במקום אחר?

אחד מהם היה יוזף מנגלה.

מאיש נורמטיבי למלאך המוות

רשת הבריחה

אחרי מלחמת העולם השנייה, כשברלין הייתה עיר הרוסה ומחולקת, מנגלה כבר היה בדרך החוצה.

רשתות הברחה (RATLINES) פעלו באירופה כולה, גם מתוך הכאוס של גרמניה שלאחר המלחמה.

אנשים עם הקשרים הנכונים לא נתקעו בין ההריסות, הם קיבלו נתיב יציאה.

יוזף מנגלה קיבל זהות חדשה, "הלמוט גרגור" ועבר דרך איטליה לארגנטינה.

מנגלה לא פעל לבד, הייתה לו רשת תמיכה שסייעה לו ולאלפי נאצים נוספים להימלט מאירופה. הרשתות האלו סיפקו מסמכים מזויפים, נתיבי מעבר דרך איטליה, ואפילו סיוע מגורמים בכנסייה.

זו לא הייתה התחזות חובבנית. זו הייתה מערכת לוגיסטית יעילה.

כשאני חושב על זה היום, תוך כדי הליכה ברחובות ברלין המשוקמת, זה כמעט בלתי נתפס.

העיר שבה הכל קרס, הייתה גם נקודת היציאה של מי שברחו מהאחריות.

ארגנטינה: לא מסתור אלא הזדמנות

בואנוס איירס, גן עדן לנבלות

ארגנטינה של שנות ה־50, תחת חואן פרון, הייתה יעד אידיאלי לנאצים לשעבר.

פרון ראה בגרמנים נכס: מהנדסים, רופאים, אנשי מקצוע ולא מיהר לשאול שאלות על עברם. בנוסף, כבר הייתה במדינה קהילה גרמנית גדולה שסיפקה רשת תמיכה. בתוך הסביבה הזו, מנגלה לא נאלץ להסתתר באמת: הוא עבד, יצר קשרים ואפילו חזר באיזשהו שלב להשתמש בשמו האמיתי. במשך שנים הוא חי בגלוי ללא מפריע.

היתרון הגדול שלו היה כסף!

משפחתו בגרמניה הייתה בעלת חברה מצליחה לייצור ציוד חקלאי: קארל מנגלה ובניו (Karl Mengele & Söhne) ובכך הם העבירו כסף באופן קבוע לדרום אמריקה. הוא לא היה צריך לעבוד קשה כדי לשרוד, הוא יכל לעבור בין מדינות בלי לחץ, והוא לא נאלץ לקחת סיכונים מיותרים. הכסף שהגיע לא רק קנה לו נוחות אלא גם חופש.

חשוב שתבינו, המידע על יוזף מנגלה היה קיים. היו דיווחים על מיקומו בארגנטינה כולל כתובות, ולמרות זאת הוא לא נתפס.

למה? כי גרמניה המערבית לא הפעילה לחץ מספיק. מדינות דרום אמריקה לא שיתפו פעולה. והעולם היה עסוק במלחמה הקרה. תירוצים תירוצים תירוצים..

אייכמן, הרגע שבו הכל השתנה

בשנת 1960, לכידת אדולף אייכמן בבואנוס איירס שינתה את התמונה. פתאום היה ברור שאף אחד לא באמת בטוח. ומנגלה הבין שהוא על הכוונת ואז נעלם באמת. הוא בורח לפרגוואי, מקבל שם אזרחות ובהמשך עובר לברזיל. ושם מתחיל למעשה חיים אחרים של זהויות מתחלפות, תלות באחרים ופחד מתמיד מחשיפה.

בשנותיו האחרונות הוא דועך. מתבודד יותר ויותר ובריאותו מתחילה להדרדר. בשנת 1979 במהלך שחייה הוא מקבל שבץ וטובע. נקבר תחת שם בדוי ורק שנים מאוחר יותר, גופתו זוהתה. כך שלמעשה הוא מעולם לא עמד למשפט.

אחרי עשרים שנה שאני חי בברלין, אני כבר לא רואה רק את מה שיש כאן, אני רואה גם את מה שלא קרה.

אני רואה את האנשים שעל שמם אבני הזיכרון. ואני חושב על אלה שלא עמדו אף פעם למשפט.

מנגלה לא נעלם כי הוא היה בלתי ניתן לתפיסה, הוא נעלם כי העולם איפשר לזה לקרות.

וזה אולי הלקח הכי קשה של העיר הזו: היסטוריה היא לא רק מה שעשו אלא גם מה שלא נעשה בזמן.

איך מקום שמדבר כל-כך הרבה על זיכרון לא הצליח לשפוט אותו ולעשות איתו צדק. אבי עליו השלום אמר לי פעם: "אפשר לזכור הכל ועדיין לפספס את הרגע שבו צריך לפעול"

לטיולים ומסלולים בקרו באתר: https://www.amirinberlin.com/ 

עקבו אחרינו בפייסבוק: https://www.facebook.com/amirinberlin 

באינסטגרם: https://www.instagram.com/amirinberlin/ 

ביוטיוב: https://www.youtube.com/channel/UCk-a3glKJ0WICAu6PeoUiEA 

בטיקטוק: https://www.tiktok.com/@amirinberlin